שחקן חופשי שעומד לחתום על הסכם על זכויות כרטיס השחקן שלו, המאמר הזה בדיוק בשבילך!
אספר לכם את תמצית הדברים בפסק הדין.
בשנת 2013 חתם ברדה בקבוצת הפועל באר-שבע על הסכם העסקה לשנים 2013-2015 שבו סוכם כי משכורת הבסיס שלו תעמוד על כמה עשרות אלפי ש”ח בחודש והוא יקבל בונוסים בהתאם לביצועים שלו ושל הקבוצה.
בהסכם נפרד הוא מכר לקבוצה את זכויותיו הספורטיביות (כרטיס השחקן) תמורת 3.6 מיליון ₪ כאשר הצהיר על הכנסה הונית בשיעורי מס של 25%-33%. בתום החוזה בשנת 2016 נחתמה עסקה דומה לאחר שכרטיס השחקן חזר לידי השחקן.
פקיד השומה טען כי התקבול הנוסף בגין מכירת זכויות כרטיס השחקן, מהווה חלק בלתי נפרד מיחסי עובד מעביד ודרש למסות את ה-3.6 מיליון לפי שיעור המס השולי הגבוה ביותר 50%, במקום שיעור מס רווח הון וחילופין טענו מס הכנסה כי מדובר בעסקה מלאכותית.
פקיד השומה טען כי “העמדת ההון האנושי לטובת המעסיק אינה יכולה להיחשב לעולם כנכס או כזכות ראויה. אין אדם יכול להיפרד מההון האנושי שלו עצמו, ועל כן, אין לראות במערער כמי שמכר נכס”…”העובדה כי כרטיס השחקן חוזר לידי השחקן עם פקיעתו של חוזה ההעסקה, הרי שלא ניתן לומר כי השחקן נפרד מכרטיס השחקן לצמיתות”.
כבוד השופטת אורית וינשטיין קבעה בדומה להחלטת פקיד השומה כי “מנקודת מבטם של דיני המס, השואפים תמיד למסות עסקה על פי מהותה הכלכלית האמיתית, יש לראות בהסכם הזכויות בין המערער לקבוצה, המעגן את ‘מכירת’ כרטיס השחקן על-ידו, כחלק ממכלול הסכמי העבודה בין הצדדים, ואין לייחס משמעות לפיצול ההסכמים. אי לכך, התקבול בגין הסכם הזכויות מהווה תקבול שניתן למערער במסגרת יחסי עובד-מעביד”.
כאן עולות שאלות רבות
השאלה הראשונה היא האם מכירת זכויות כרטיס שחקן מהוות מכירה לצמיתות?
פקודת מס הכנסה מגדירה “מכירה” בסעיף 88, כדלקמן:
“מכירה” – לרבות חליפין, ויתור, הסבה, העברה, הענקה, מתנה, פדיון, וכן כל פעולה או אירוע אחרים שבעקבותם יצא נכס בדרך כל שהיא מרשותו של אדם, והכל בין במישרין ובין בעקיפין, אך למעט הורשה;
על השאלה הזו צריך לענות פעם אחת מהכובע של השחקן ופעם שנייה מהכובע של הקבוצה.
מנקודת מבט הקבוצה, זכויות של כרטיס שחקן הן נכס לכל דבר הנרשם גם בדוחותיה הכספיים. הקבוצות רשאיות לסחור באותו “הנכס”, למכור או להשאיל את השחקן, לאורך תקופת החוזה לכל קבוצה אחרת מבלי שהשליטה בכרטיס תהיה בידיו של השחקן.
מנקודת מבט השחקן, בתום תקופת החוזה כרטיס השחקן חוזר לידיו ואפשר להסתכל על כל העסקה כעסקת שכירות בגין השימוש בנכס. אבל מה אם השחקן נמצא בחוזה האחרון שלו בקריירה? האם עדיין מדובר בחוזה שהוא לא לצמיתות? השחקן בסופו של דבר תולה את הנעליים…שאלה מעניינת ונקודתית.
יש פה למעשה חוסר סימטריה בראייה של מס הכנסה וכבוד השופטת על אותה עסקה. מצד אחד מהכיוון של הקבוצה מסתכלים על כרטיס השחקן כנכס או השקעה ומהצד של השחקן כחלק מהשכר בצורת בונוס או שמדובר בעסקת שכירות.
השאלה השנייה האם כל “עסקת ברדה” בכלל משתלמת?
לדוגמה, נניח ששחקן חופשי המחזיק בכרטיס שלו ובאפשרותו לחתום על חוזה עם קבוצה חדשה לתקופה של 5 שנים על סך של 5 מיליון ש”ח.
במצב זה אם הקבוצה תעניק לו את כל התמורה כשכר אז מבחינתה אין לה נכס כנגד ההוצאה ובנוסף יש לה הוצאות מעסיק נלוות (פיצויים, גמול, ביטוח) לפי החוק.
לעומת זאת, אם הקבוצה תפצל את התשלום לשחקן ל-1.5 מיליון כשכר ו-3.5 מיליון לרכישת זכויות כרטיס השחקן, אז לקבוצה יש הוצאות שכר והוצאות מעסיק שנגזרות משכר של מיליון וחצי בלבד, ובנוסף יש לה נכס בספרים בסך 3.5 מיליון ₪. ניכר כי עסקת הפיצול כמו אצל ברדה מאוד משתלמת עבור הקבוצות.
מנקודת מבטו של השחקן, לשחקן משתלם למכור בנפרד את כרטיס השחקן שלו אך ורק אם הרווח מהמכירה הזו תיחשב לו כרווח הוני במיסוי מופחת. אחרת, הוא היה מעדיף לקבל הכל כשכר וליהנות מהוצאות המעסיק הנגזרות מ-5 מיליון ולא ממיליון וחצי. בהתאם להחלטת השופטת ניכר כי ברדה, יצא קירח מכאן ומכאן והפסיד חסכון ענק לפנסיה.
שאלה נוספת היא האם יש פה בכלל עסקת מכר של כרטיס השחקן?
אני מציע גישה שונה לנושא. מכירת כרטיס שחקן על ידי השחקן לקבוצה תיחשב בעצם למכירת הפירות הנובעים מהכרטיס למשך תקופת החוזה.
בגישה זו הדברים מסתדרים לשני הצדדים ונעלמת הסתירה. מצד הקבוצה יש לה נכס שאפשר לרשום בספרים ומבחינת השחקן, למרות שהכרטיס חוזר אליו, יש כאן מכירה אמיתית, כיוון שנמכרו פירות הכרטיס שאינם יכולים לחזור אליו בחלוף הזמן ואז כמובן מבחינה מיסוית אפשר להגדיר העסקה כרווח הוני.
ברדה מוכר לקבוצה את הזכויות להשתמש בו כפרסומת למכירת חולצות, מרצ’נדייז, היכולת של השחקן לייצר Engagement ברשתות החברתיות כדי להגדיל את מכירות הקבוצה ועוד.
האם הפירות הנוספים הללו זה משהו שבא לידי ביטוי במסגרת יחסי עובד מעביד רגילים בשוק העבודה? אם למשל שחקן שהוא מותג חזק בספורט הישראלי, שיש לו כמות עוקבים כמו של כל הקבוצות בישראל יחד, היה מתבקש לפרסם באינסטגרם שלו מוצר של הקבוצה, או להביא קהל למגרשים, האם מדובר בהכנסה במסגרת יחסי עובד מעביד?
ניכר שבמצבים אלו יש לקבוע את הסיווג האמיתי של אותם פירות ולבחון האם ניתן להוציאם כחוזה נפרד ולמסות אותם לא כהכנסת עבודה, שכן זכויות אלו מגדילות משמעותית את המותג של הקבוצה ולא מדובר בעבודה הרגילה של שחקן להבקיע או לבשל שערים.
רק יובהר לסיום, שייתכן ותעלה גם תגובה לטענה זו, לפיה השחקן מקבל במה וחשיפה מהקבוצה ומכאן הוא ממנף את עצמו לפרסומות או ניהול מותג חזק יותר. לא תמיד אפשר לדעת מה נולד קודם הביצה או התרנגולת. אז נשאלת השאלה המפורסמת בדיני המס מיהו הנהנה העיקרי הקבוצה או השחקן?
